קושי בהנקה 

את נסרין פגשתי בחדר הנקה באסף הרופא, כמה שעות אחרי שילדה את ילדה הרביעי.

היא סימנה לי שמחכה לעזרה, ניגשתי אליה.

נסרין סיפרה שלא מצליחה להניק את התינוק. הוא לא מתחבר לשד, לא מצליח, וישן כל הזמן.

הוא נולד אתמול כך סיפרה ולא אכל עד עכשיו.

שאלתי שאלות הכרות, קצת על הלידה, על ההריון, אבל משהו לא הסתדר.

הלידה היתה קלה, ללא אפידורל , היא עדכנה שזו לידתה הרביעית כמעט בהתחלה.

היא נראתה גאה מאד, מאושרת, מצבה הפיסי היה מצויין, אבל לא היתה נינוחה כלל.

כשלקחתי את התינוק מידיה במטרה להעירו שמתי לב שהיא חרדה. זיעה קרה כיסתה את פניה, המבט שלה נראה מוטרד.

"את מפחדת " ? שאלתי אותה , היא אשרה שכן.

ממה ? ניסיתי לברר, מהכאב היא לחשה.

איזה כאב, לא הבנתי, עכשיו עברת לידה ללא אפידורל , ההנקה מפחידה אותך? הייתי מופתעת.

בכל מקרה הרגעתי אותה, את יכולה לנשום לא נראה לי שבדקות הקרובות נצטרך להתעסק עם החשש. התינוק שלך ישן עמוק ולא מתכוון להתעורר. כדי להניק , אמרתי, צריך את שיתוף הפעולה שלו.

אני צריכה אותו חדור מוטיבציה, חייכתי.

הניחי אותו עלייך קרוב לחזה. ניתן לו להריח אותך ,לחוש, לשמוע את הדופק, קצת Skin to skin.

בינתיים קיוויתי, אצליח להבין מה החסם.

אני רואה שאת מזיעה (לא היה חם בחדר) את מפחדת מאד? היא אשרה שכן.

זה ילדך הרביעי אישרתי איתה, הנקת בעבר ? היא ענתה מיד שלא.

את הראשון הדפתי מעלי כל כך חזק כשניסו לקרב אותו לשד כדי שאניק, שלא הפסיק לבכות עשרה ימים אח"כ כל פעם כשהחזקתי אותו.

לא רצה לראות אותי, צחקה בחוסר מנוחה.

האופן שבו הגיבה לא השאיר מקום לספק, משהו קרה בעבר, יש מחסום גדול מאד.

אם זה לא מתוך חוויה אישית ,חשבתי, יש מצב שזה משהו רחוק יותר.

ראית מישהי מניקה כשהיית ילדה, מניקה בכאב? ניסיתי את מזלי.

היא הרימה את מבטה בשניה ששאלתי, והנהנה שכן.

היתה חוויה קשה? המשכתי לברר, והיא אישרה שכן , המבט שלה אמר הכל.

הסתבר שנסרין בצעירותה כשהיתה ילדה קטנה, נכחה בחדר עם יולדת טרייה שסבלה מגודש ,חום ופציעה.

היא ראתה את סבלה הגדול, שמעה את זעקותיה כשניסו לעזור לה לפנות חלב מהשד זעקות שגברו גם כאשר ניסו לחבר את התינוק אליה שיעזור בריקון השד ויפחית את כאבה. הבעיה היחידה היתה שאף אחת בחדר לא שמה לב שילדה קטנה בסה"כ בת עשר נוכחת ,שומעת, רואה הכל ולא מבינה, לא מבינה למה צריך לסבול כל כך. אף אחת לא תיווכה לה את הארוע , כולן היו עסוקות ביולדת.

החוויה שלכאורה נראתה כאפיזודה שגרתית בחמולת הנשים, לא הניחה לנסרין וליוותה אותה שנים ארוכות.

כאשר ילדה נסרין את בנה הראשון, צף הזיכרון חזק והכשיל אותה, מאז לא העיזה לנסות.

את שלושת ילדיה האכילה מבקבוק עם תחליף חלב.

עכשיו עם הולדת בנה הרביעי, התעורר בה הרצון לעשות שינוי, אבל הפחד היה גדול מנשוא.

תוך כדי שאני מקשיבה לסיפור, מרגיעה , מלטפת את ידה, אני שמה לב שהקטנצ'יק מתעורר ומתחיל לחפש.

לא היה הרבה מה לעשות, הוא פשוט תפס את השד והחל לינוק במרץ, אני לא הספקתי אפילו להכין אותה.

חלב היה בשפע, החיבור היה מצויין, אפילו לא היה צריך לתקן.

נסרין לא הבחינה שהוא יונק, היא היתה כל כך עסוקה בפחד ובזיכרון המבעית והיתה מטושטשת לגמרי.

כשאמרתי לה "מזל טוב נסרין, את מניקה" הסתכלה עלי במבט משונה.

שתי שניות עברו עד שהבינה שנמצאת בעיצומה של הנקה.

קריאות השמחה לא איחרו לבוא.

"אני לא מאמינה שאני מניקה, ככה מרגישים? זה לא כואב בכלל אמרה, אמא שלי לא תאמין, בעלי יתעלף, עשית בשבילי את הלא יאמן".

העיניים שלה נצצו, היא היתה מאושרת, עכשיו באמת.

היא הצליחה לעשות את מה שרצתה כל כך ולא העיזה מפחד. עכשיו כבר הרשתה לעצמה להודות בתסכול, ברגשות המעורבים, באכזבה שחשה כשלא הצליחה להתמודד עם החרדה.

אם לא היינו מתמודדות עם המחסום, כנראה שהדרך להצלחה היתה מורכבת, אולי אפילו לא אפשרית.

כשקמתי להגיש סיוע ליולדת נוספת, סיננה לעברי: "תודה, תדעי לך שאת מלאך ,הגישה שלך והיכולת שלך להרגיע אותי ככה עשתה את ההבדל, הכל בזכותך, אני לא מאמינה, שינית לי ת'חיים".

ואני... אני הייתי מאושרת אפילו יותר ממנה.

כל מה שהיה צריך במקרה של נסרין זה להקשיב.

לראות מי יושבת מולך, להבין את המקום ממנו באה, להסיר את ה"רעשים" המיותרים ולהצליח!